AlterniaFM

מתנקש חסר שם

הזיכרון הראשון שלך בחיים הוא שהכל היה אפור וריק. אתה לא ממש יודע מה היה לפני כן.
אתה הלכת בלי לעצור. צעדת בקצב איטי, בודד. לא הכרת אף אחד, לא ידעת כלום. אתה לא ידעת למה אתה הולך, או מה זה בעצם אומר. המוח שלך היה ריק לחלוטין. התחושה החזקה ביותר שהייתה לך הייתה כאב חזק מאוד בבטן.
אחרי השד-יודע-כמה זמן של הליכה, בסופו של דבר הרגליים שלך קרסו תחתיך, והתמוטטת על הקרקע. עיניך נעצמו, והרגשת איך אתה מתפוגג. לא היה לך יותר מדי מושג מה קרה, אבל לרגע קטן, הרגשת שהכאב בבטן שלך נעלם.
ואז שמעת קול, שגרם לך לפקוח את עיניך.
מולך היו שניים. אחד היה קרוב אליך יותר, והשני רחוק טיפה. השניים השמיעו צלילים שלא הבנת, והיה נראה שהאחד הקרוב יותר פונה אליך. אתה לא הבנת מה מתרחש, אבל גם לא ממש היית סקרן להבין. בשלב מסוים, האחד שהיה קרוב אליך יותר שם משהו ליד השפתיים שלך. שוב, לא הבנת מה הכוונה. אז הוא הכניס את אותו הדבר לשפתיים שלו. אחר כך, הוא שם משהו נוסף ליד השפתיים שלך. הוא דחף את זה פנימה, לתוך הפה שלך. מרוב הפתעה, אתה בלעת את זה.
הייתה מין תחושה מוזרה. הדבר שנכנס לפה שלך נעלם במעמקי הגרון שלך, ונתן לך הרגשה מאוד נעימה. הרגשת, שאם עוד דברים כאלה יכנסו לך לפה, בסופו של דבר, הכאב בבטן שלך יעלם.

מאז הזיכרון הזה, עברה שנה אחת. ועכשיו, כשאתה גדול יותר, אתה מבין קצת יותר מה קרה לך.
השניים שמצאו אותך היו אח ואחות. הם היו ילדים קטנים, אבל גדולים ממך במעט. יוּמִי, האחות, רצתה שהיא ואחיה הגדול ישמרו עליך, ילד קטן – בן חמש בסך הכל. אחיה התנגד בהתחלה, אבל אחרי מעט ויכוחים הוא הסכים, בכמה תנאים. מאז, במשך השנה האחרונה, חייתם יחד במשפחה.
הכאב שרדף אותך באותו זיכרון היה רעב. זו המילה – רעב, נכון? כן, אתה חושב שכן. ומה שיומי הכניסה לך לפה היה... אוכל? כן, אוכל. זה נכון. אבל אתה לא ידעת מה זה אומר באותו היום, אז לא ממש נתת לה להכניס את האוכל לפה שלך.
יומי ואחיה חיו ברחוב. הם נדדו ממקום למקום, עד שהם מצאו אותך שוכב על הקרקע, כשאיש לא התייחס אליך. אח של יומי אמר שבגלל שהם רק ילדים קטנים שחיים ברחוב, הם לא יכולים לשמור עליך כמו שצריך, אבל אחרי שיומי התחננה בפניו שישמרו עליך, הוא הסכים בתנאי שזה יימשך רק עד שתוכל להסתדר בעצמך. במשך הזמן שחיית אצלם, למדת על כל מיני דברים. עכשיו אתה יודע הרבה יותר ממה שידעת כשהם מצאו אותך, אבל נראה שהם לא ממש הצליחו ללמד אותך לדבר.
אח של יומי בחר לך שם. מוּמֵיי.
במשך השנה שחייתם ביחד, שלושתכם נדדתם ברחבי הארץ, וחייתם לבדכם ברחוב. והיום, מוקדם-מוקדם בבוקר, יומי העירה אותך בשקט. היא אחזה את ידך, והובילה אותך למקום כלשהו בעיירה שבה ישנתם הלילה. היא הוליכה אותך בשקט זמן מה, עד עכשיו, כשהיא נעצרה, הסתובבה להסתכל עליך, ואמרה לך משפט שלא לגמרי הבנת את הפשר שלו.
"מומיי. יש משהו שאני רוצה לומר לך."
אתה מסתכל עליה במבט מבולבל. למרות שהיא הייתה גדולה ממך רק במעט, אתה תמיד הרגשת שהיא מבוגרת. היא גם גובהה ממך, אז יכול להיות שזה עוזר לתחושה הזו. תמיד חשבת שהיא הילדה היפה ביותר בעולם. היה לה שיער חום בהיר וחלק, שהגיע לה עד לכתפיים. עכשיו, כשאתה מסתכל עליה, אתה רואה את הסימן המוזר שיש לה על הצוואר. לאורך צד ימין של צווארה של יומי היו, כמו בקעקוע, שלושה פסים שחורים מקבילים זה לזה, כשהאמצעי היה מעט רחב יותר מהאחרים. תמיד תהית מה הפשר של הסימן הזה, אבל גם אם היית יודע לדבר, התביישת קצת לשאול מה הפשר שלו.
כעת עיניך מופנים אל פניה של יומי, ואתה רואה שהיא עצובה. אתה שואל את עצמך מה היא רוצה לומר לך.
"אתה יודע איפה אנחנו?"
אתה מניד בראשך לשלילה. אתה אף פעם לא יודע איפה אתם נמצאים, עם כל הנדודים שלכם. אתה שם לב ששניכם עומדים ליד מבנה גדול.
יומי כורעת על ברכיה, וכעת היא מסתכלת עליך בגובה העיניים. אתה רואה שמשום מה יוצאים לה מעט מים מהעיניים. אף פעם לא ראית דבר כזה, וזה נראה לך מוזר.
"אתה יודע מה אחי הגדול תמיד אומר עליך?"
אתה מניד בראשך שוב. קולה של יומי רועד.
"הוא אומר שאתה מטרד. זה לא שהוא לא אוהב אותך, אל תחשוב כך. אבל... אני והוא היינו ביחד מאז.... מאז..." יומי נאנחת, כאילו היא לא יודעת איך להמשיל את המשפט. "כשאתה הצטרפת אלינו, זה נהיה לנו מאוד מאוד קשה לחיות כשלושה. וגם... כשמצאנו אותך אמרתי לאחי שאנחנו נטפל בך עד שתדע דברים בסיסיים כדי לשרוד. ועכשיו אתה יודע את כל הדברים האלו."
אתה מרגיש מחנק בגרון. משום מה, עכשיו מהעיניים שלך מתחילים לצאת מים.
"אל תבכה. אנחנו לא נעזוב אותך סתם ככה. אני אכניס אותך לבית הזה. שם יש עוד הרבה-הרבה ילדים שאין להם בית, ושם מגדלים אותם. לפעמים אנשים רוצים שיהיו להם ילדים משל עצמם, והם יבואו לבית הזה כדי לקחת משם. ואז הם ייקחו אותך, מומיי. בסדר?"
יומי נעמדת.